פירוק שיתוף בבית מגורים - גירושין

הרחבת היקף הנכסים הנכללים בשיתוף אף ביחס לנכסים שנצברו טרם הנישואים.

נטיית בית המשפט העליון הינה להרחיב את החלת חזקת השיתוף גם על נכסי עבר, בייחוד כשמדובר בדירת מגורים.

“לגישה שאינה פורמאלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים  גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים” (ר’ תמ”ש 7800-06 נ’ א’ נ’ עזבון המנוח י’ נ’ ז”ל ואח’, ניתן ביום 02.02.2011).

במסגרת הנכסים אשר ילקחו בחשבון כמשותפים הוכרו כיום גם הנכסים הבאים:

זכויות סוציאליות (בין אם גמלו והבשילו עד למועד הפירוד ובין אם לאו- בכפוף לכך שהם ישולמו רק בעת הבשלתן).

נכסים עסקיים.

נכסים שנצברו טרם הנישואין.

הנטל להוכחת חזקת השיתוף.

הלכת השיתוף הפכה למעין “חזקה” לפיה ההנחה היא שיתוף ועל הצד הטוען אחרת והמבקש לסתרה להרים הנטל לשלילתה

העקרונות המנחים על פיהם יבחן בית המשפט את החלת חזקת השיתוף.

יש לבחון איפוא:

כל אחד מהנכסים של הצדדים בנפרד ולנסות לתור אחר כוונת הצדדים.

האם ראוי להחיל את חזקת השיתוף על נכס מסוים שלגביו לא ראו הצדדים עין בעין את “מעמדו”, תוך שמירה על העיקרון לפיו לא יחיל בית המשפט על צדדים משטר רכושי אחר מזה שהם בחרו בו ולא יכפה עליהם משטר השונה מזה שהם רצו בו.

על בית המשפט להגן  על האינטרסים החברתיים והמוסריים העומדים בבסיס החלת חזקת השיתוף מקום שראוי להחילו, תוך הפעלת עקרונות  תם הלב ו”ההגינות”, המהווים את “הבריח התיכון” בשיטת המשפט שלנו. (ר’ תמ”ש 7800-06 נ’ א’ נ’ עזבון המנוח י’ נ’ ז”ל ואח’, ניתן ביום 02.02.2011).

העמדות השונות בפסיקה ביחס להלכת השיתוף – בני זוג שנישאו לאחר 1974 – דירת המגורים – מטוטלת הפסיקה:

באשר לבני זוג אשר נישאו לאחר 1974, ניכר בפסיקה עמדות שונות ביחס למשטר הרכושי, שכן אז חל על בני הזוג חוק יחסי ממון.

דוגמא לשוני בגישות:

גישה הרואה בדירה שנרכשה לפני הנישואין כנכס משותף, אף אם בני הזוג נישאו לאחר 1974	גישה שאינה רואה בדירה שנרכשה לפני הנישואין כנכס משותף, במקרה שנישאו לאחר 1974
השופט שפירא – בע”מ ירושלים (818/05) פלונית נ’ פלוני ניתן ביום 08.05.06	הרכב בימ”ש מחוזי – מרכז – עמ”ש 48671-05-10 ש.ע נ’ מ.ע ואח ניתן ביום 24.01.2011.

 

 

ביקורת מלומדים ביחס לנטייה להחיל את חלת חזקת השיתוף מקום בו אורח חייהם של הצדדים אינו ברור ו/או מאפיין “חיים שיתופיים”.

הפרופ’ ליפשיץ סוקר בהרחבה את השינויים ברציונאל של חזקת השיתוף והתפתחותה בפסיקה. (ר’ פרופ’ שחר ליפשיץ, במאמרו המקיף “על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף”, משפטים לד (3), תשס”ח, עמ’ 627).

פרופ’ ליפשיץ מבקר באופן מסויים גישה זו. לטענתו, “ההיבט הליברלי של המודל אינו מאפשר לכפות את הרציונאל הקישורי על אפם  וחמתם של הצדדים שאורח חייהם אינו מתאים בבירור לתיאור השיתופי משפחתי” (עמ’ 715-716).

באין משטר שיתופי אחיד.

מה עושים אם כן במצב בו אין אחידות בהתנהגות הצדדים כלפי רכושם? היינו, מצב בו היו נכסים שהיה ברור לצדדים שהם משותפים, היו  נכסים שהיה ברור לצדדים שהם נפרדים  והיו נכסים שהצדדים היו חלוקים מה מעמדם?!

מקום בו לא ניתן לומר בוודאות כי בני הזוג תמיד נהגו לדאוג להפרדה ברורה ברכוש, יש צורך להיכנס לעומקם של דברים ובימ”ש יבחן כל מקרה לגופו.

יחסם “המיוחד”  של בתי המשפט כלפי דירת המגורים.

דירה – מאחר ובית המגורים מהווה “גולת הכותרת של החיים המשותפים”, נטיית בתי המשפט הינה להכיר בדירה כנכס משותף, אף אם היה שייך לאחד הצדדים עובר לנישואים.