מהו מעמדו הראייתי של רישום אב הילד בתעודת זהות

תביעת אבהות

תביעת אבהות היא בסמכות ייחודית של בית המשפט ומשכך נעשית על פי דיני הראיות, הראיות המקובלות בבית המשפט הן תוצאות בדיקת מדעיות כמו “בדיקת רקמות” וDNA. מאידך, לגבי קביעת ממזרות ניתנה סמכות שיפוט ייחודית לבית-הדין הרבני וזאת מהטעם שלממזרות יש השלכה על דיני הנישואין שהם בסמכותם הייחודית של בתי הדין הרבניים. כידוע בבתי הדין הרבניים נהוגים דיני ראיות שונים מהמקובל במשפט הישראלי, בדין העברי נפוץ השימוש בכללים וחזקות הלכתיות כאשר הן מהוות את המשקל מכריע לקביעת הדין גם בניגוד לתוצאות בדיקות מדעיות שאינן מהוות חלק מדינים אלו.
למעשה, כך יכול להיווצר קונפליקט בין הערכאות כאשר ערכאה אחת תפסוק שא` הוא אבי הקטין והערכאה האחרת תפסוק שאין הוא אביו, כאשר במרכז הקונפליקט מצב אבסורדי בו מצוי האדם שאיננו יודע מיהו אביו.

השאלה שעולה לפנינו היא, האם עושה בית המשפט שימוש בחזקות ההלכתיות הנהוגות בבית הדין הרבני בבואם לדון בתביעת אבהות במגמה לצמצום תופעה זו?

חזקת “רוב בעילות אחר הבעל”:
הכלל ההלכתי קובע כי במקרה של ספק לגבי זהות האב של בן או בת של אישה נשואה שקיימה יחסי אישות עם גבר שאינו בעלה, ההנחה על פי רוב היא שהאב הביולוגי הוא הבעל ולא הגבר האחר. לכן במקרה של זוג נשוי כהלכה, נקבע היחס בין אב לבנו בדין רוב, היינו על סמך ההנחה שרוב בעילות אחר הבעל (בבלי חולין יא ב), או בדין חזקה, היינו על סמך החזקה שהוא אביו.

דין זה הוא נכון אפילו באשה שמרננים עליה שזינתה (טושו”ע אה”ע סימן ד` סעיף ט”ו), ואפילו אם נעדר הבעל עד שנים עשר חודש, שאז אומרים שהשתהה העובר במעי אמו אפילו תקופה כה ארוכה, ותולים את האבהות בבעל (בבלי יבמות פ ב).

בפסק דין של העליון מפי המשנה לנשיא מ` אלון, ע”א 1354/92 היועץ המשפטי נגד פלונית המדבר במקרה ששני ההורים הסכימו לבצע בדיקת רקמות במהלך וויכוח ביניהם לגבי אבהות הילדה כשכל צד בטוח בטענתו אלא שהיועץ המשפטי לממשלה התנגד, בית המשפט פסק כי בהתנגשות בין הערך בדבר חקר האמת לבן הערך של טובת הקטינה – גוברת טובת הקטינה. בניתוח שהוביל לפסק הדין השתמש כב` השופט אלון בטענה כי ביה”ד הרבני שלו הסמכות בקביעת ממזרות לא יקבל את הבדיקה מהטעם שאיננה ברמת וודאות של 100% מול חזקת רוב בעילות אחר הבעל המקובל במשפט העברי כאחד המנגנונים שנועדו לצמצם את השלכות הקביעה הקשה כי הילד הוא פסול חיתון.

הנשיא מ` אלון:
“לעניין פיסול ילד כממזר בשל כך שאמו, הנשואה, הרתה לגבר זר, נקבעו בהלכה שורה של חזקות והנחות נוספות שצמצמו ביותר את עצם האפשרות להדביק תו של ממזרות לילד. כך נקבע הכלל, כי כל ילד שנולד מאישה נשואה, חזקה משפטית שהאיש אשר נשוי לאמו הוא אביו, וזאת על-פי עקרון הרוב, וההנחה כי “רוב בעילות אחר הבעל”. פרזומפציה זו חלה גם כאשר הכול “מרננים” על האישה שהרתה לאחר, וחזקה זו כמעט שאינה ניתנת לסתירה, אלא כאשר ברור כי אין כל אפשרות שהיא ובעלה קיימו יחסים ביניהם במשך שנה תמימה לפני לידתו של הילד, שאזי לא ייתכן שאמו הרתה מבעלה; ולשם כך קבעו חכמים הנחה מרחיקת לכת נוספת, והיא שייתכן שהעובר שהה במעי אמו עד שנים-עשר חודשים”

אכן, לגבי הכלל המעדיף את האמת המשפטית על פני האמת העובדתית כפי שנקבע בפרשת פלונית, ראוי להביא את דברי השופט עמית, בבר”ע (מחוזי חיפה) 1129/05 אלמוני נ` פלמונית:
“האם המערער הוא אביו של הקטין? זו השאלה העובדתית העומדת בפנינו. ככלל, המשפט חותר לגילוי האמת העובדתית שהרי “המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת…” – רע”א 4999/95 ALBERICI INTERNATIONAL נ. מדינת ישראל, פ”ד נ (1) 39. עם זאת, המשפט מכיר באינטרסים מוגנים אחרים, אשר יכול וידחקו את האינטרס של גילוי האמת העובדתית, וראה, לדוגמה, החסיונות על מיניהם וסוגיהם השונים.

כאשר בתביעת אבהות עסקינן, המשפט מכיר בכך שראוי להקריב את האינטרס של גילוי האמת העובדתית על מנת להגן על הילד מפני ממזרות. בשל כך, נקבעו כללי הוכחה המקשים על הוכחת אי-אבהותו של הבעל, תוך שימוש בחזקה ההלכתית “רוב בעילות אחר הבעל” – פ. שיפמן “דיני המשפחה בישראל” (תשמ”ט) ב, 44 ואילך”.

במקרה נוסף תמ”א (ת”א) 1554/84 תובע פלוני נגד פלונית שם טען האב כי הקטינה שנולדה לאשתו איננה ביתו וביקש להיבדק בבדיקות דם ותיאום רקמות, דחה השופט א` מצא את עתירתו כאשר הוא נסמך על חזקת רוב בעילות אחר הבעל שעל פיו מנועים הורים להטיל פסול של ממזר בילדם.

“הטעם המהותי, לדחיית הודאת הנתבעת מס` , 1נובע מן החזקות הידועות של המשפט העברי, שעל פיהן מנועים ההורים להטיל פסול של ממזר בילדם:נ חזקת “רוב בעילות אחר הבעל”, לגבי האם, וחזקת “יכיר” לגבי האב (ראה:ב ב”צ שרשבסקי, “דיני משפחה” [10], בעמ` 457-464; ו-ע”א 287/78 לרר נ` קורגר ואח` [2] דברי כבוד השופט (לימים מ”מ הנשיא) ח` כהן, בעמ` 298). חזקות אלו, מן הראוי לציין, מהוות חלק מן הדין העברי המהותי; הן יונקות את כוחן ואת חיותן מניסיון החיים ומחוכמת החיים ומסייעות ביישום עקרונות טובים ונבונים של מדיניות משפטית נאורה. החזקות גם אינן ניתנות, באופן מעשי, לסתירה או להפרכה (כך, לפחות, ברובם המכריע של המקרים), ולכן ניתן להתייחס אליהן כאל חזקות חלוטות, שיסודן בדין.”

לסיכום:
בסקירה שהובאה כאן נראה כי בבתי המשפט בבואם לדון בקביעת אבהות אכן נהוג השימוש בכללי המשפט העברי וזאת על מנת לשמור על זכויותיו של הקטין ולצמצם את הפגיעה בתופעה של “אב אזרחי” ו- “אב הלכתי”.