פגמים בכריתת חוזה

להלן רשימת הפגמים המנויים בחוק החוזים (חלק כללי):

1. טעות– סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973, דן בפגם בחוזה הנוצר עקב טעות. טעות הינו מצב בו המצב העובדתי או המשפטי המתואר בחוזה אינו תואם את המציאות. במילים אחרות, הכוונה היא למצב בו קיים פער בין מה שחשב הטועה למצב העניינים בזמן כריתת החוזה, ואלמלא אותה הטעות, לא היה מתקשר אותו הצד בחוזה.

      ישנם סוגים שונים של טעויות:

• טעות שבעובדה- טעות הנוגעת לעובדה מסוימת הקשורה בחוזה;
• טעות בחוק- טעות בנוגע למצב המשפטי החל על החוזה;
• טעות בכדאיות- טעות המתייחסת לכדאיות העסקה;

סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 מבחין בין שני מצבים בהם נכרת החוזה עקב טעות, האחד, מצב בו אחד מהצדדים ידע על קיומה של הטעות, או שהיה עליו לדעת על קיומה של הטעות וניתן להניח כי הצד השני לא היה מתקשר בחוזה אלמלא הטעות. במקרה זה עומדת לצד שטעה הזכות לביטול החוזה.

המצב השני, מצב בו הטעות לא הייתה ידועה לאף אחד מהצדדים, שכן הצד השני לא ידע ולא  היה עליו לדעת על קיומה של הטעות. במקרה זה, הצד שטעה לא יוכל לבטל את החוזה באופן חד צדדי, ויהא עליו לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את החוזה ובלבד שפנייתו תיעשה תוך זמן סביר, עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

המצב השלישי, מצב בו ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות, והצד השני הודיע טרם ביטול החוזה כי הוא מוכן לקיים את החוזה לאחר תיקון הטעות, במצב זה הטעות לא תהווה עילה לביטול החוזה.

2. הטעיה– סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 דן בהטעיה, ומגדיר אותה באופן הבא: “הטעיה- לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן”. חובת הגילוי היא אחת מהחובות הנגזרות מעקרון תום הלב אשר אומץ כעקרון על בדיני החוזים. בפסה”ד שפיגלמן קבע השופט שמגר כי הטעייה יכולה להיעשות בזדון, בתום לב וברשלנות.

      הצד שהוטעה יהא רשאי לבטל את החוזה ובלבד שהוא טעה בשל ההטעיה.

3. כפייה– סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 קובע: ” מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה”. מלשון החוק נראה כי כפיה יכולה אם כן להיעשות במספר אופנים כגון: פגיעה, איום בפגיעה בגופו של אדם, מעמדו, שמו הטוב או בנכסיו. הפסיקה קבעה כי ככלל יראו כל שימוש באמצעי בלתי חוקי ככפייה, אך יחד עם זאת נראה כי גם שימוש באמצעים חוקים יבחן לאור נסיבות המקרה, ההכרעה אם מדובר בלחץ פסול תינתן לאחר שכלול הנתונים הכלליים. ניתן לומר כי בחוזה שנחתם תוך כפיה, לא מתקיים יסוד גמירות הדעת של הצד הנכפה. גמירות דעת היא אחד מהמאפיינים הדרושים לכריתת החוזה, בהעדרה, ועל אף קיומה של מסוימות, תישלל מעמדו של החוזה כמסמך משפטי מחייב. הצד שהתקשר בחוזה עקב הכפייה יהא רשאי לבטל את החוזה.

4. עושק – סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 קובע: ” מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה”.

      כלומר על מנת לבטל חוזה בטענת עושק נבחן קיומם של שלושה תנאים:

• המתקשר נמצא  במצב של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון;
• החוזה נכרת עקב ניצול מצבו של המתקשר- די בעצימת עיניים רשלנית ביחס למצבו של העשוק (פ”ד טירקל בסאסי נ’ קיקאון);
• תנאי חוזה גרועים, במידה בלתי סבירה מן המקובל;

בית המשפט יבטל חוזה בטענת עושק אם ישתכנע כי מצבו של העשוק הינו חמור ומשמעותי מספיק עד כדי כך שהסיט את את שיקול דעתו של העשוק במידה ניכרת.

גם מצוקה ארעית וחולפת יכולה להיחשב כעושק, אם כי במצב זה יחמיר בית המשפט בשאר דרישות עילת העושק ויבחן בצורה מדוקדקת ומחמירה את התקיימותם.

עילת העושק מאפשרת לעשוק, לבטל את החוזה, על ידי הגשת תביעה לביטול תוך זמן סביר. ככל שלא מתקיימים התנאים בעילת העושק, ניתן לבחון האם קיים חוסר תום לב (פ”ד קדמי בגנז נ’ כץ).

דברי ההסבר פורטו במאמר זה בצורה חלקית, תמציתית וכללית. בשום מקרה אין לראות בהם את נוסח החוק. המאמר לא מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי, ובכל מקרה מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה בדיני חוזים לצורך קבלת ייעוץ בדבר זכויותיכם ע”פ הדין.