פרשנות חוזה

מלאכת הפרשנות נתונה בידיו של בית המשפט אשר ינסה להתחקות אחר כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים, כפי שהדבר משתמע מלשון החוזה עצמו, וככל שזו לא משתמעת מהחוזה, יבחן בית המשפט את הנסיבות החיצוניות שהיו קיימות בעת ביצוע החוזה. הרציונל שבהסדר זה מצוי בפסק הדין ע”א 2553/01 ארגון מגדלי הירקות נגד מדינת ישראל, פ”ד נט(5), 481  בו נקבע  “אין זה מתפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם”.

בית המשפט קבע בפרשת אפרופים ע”א 4628/93 מדינת ישראל נגד אפרופים, פ”ד מט(2), 265 כי בבוא בית המשפט לחשוף את אומד דעתם של הצדדים לחוזה, הוא לא יסתפק בלשון החוזה בלבד, אלא יבחן גם את נסיבות כריתתו.

במידה ואין אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים,  יפרש בית המשפט את החוזה לפי אמות מידה אובייקטיביות. דהיינו על פי המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג שנכרת נועד להגשים.

ההתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים נעשית תוך ניסיון לאתר את המשמעות ההגיונית והאמיתית של החוזה כפי שהתכוונו הצדדים לחוזה. בית המשפט בפסיקותיו השונות התווה את אופן הפרשנות וקבע את הכללים הבאים:

• הבנת החוזה על פי כתבו ולשונו- בית המשפט פסק כי יש ליתן פירוש מילולי לפי פשוטו, קרי בחינת לשון החוזה;
• התחקות אחר מטרת החוזה- התחקות אחר המטרות, היעדים, האינטרסים של הצדדים בחוזה ביקשו להגשים;
• השתמעות מתוך הנסיבות- מידה ולא ניתן לאמוד את כוונת הצדדים מתוכן החוזה ומטרותיו, יש לפנות לנסיבות החיצוניות האופפות את העסקה.
• פרשנות לפי אמות מדיה אובייקטיביות- בחינת מטרות, אינטרסים, תכליות של חוזים מסוג החוזה שנכרת נועד להגשים.

לעתים חוזה ניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים את החוזה ופירוש המבטל את אותו החוזה. במקרה כזה, לפי סעיף 25(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973, פירוש המקיים את החוזה עדיף על הפירוש לפיו החוזה בטל.

כאשר החוזה מנוסח בידי צד אחד, ולשונו משתמעת לשתי פנים, יועדף הפירוש הפחות נוח לצד אשר ניסח את החוזה, כלל זה מופעל בעיקר בחוזים אחידים.

דברי ההסבר פורטו במאמר זה בצורה חלקית, תמציתית וכללית. בשום מקרה אין לראות בהם את נוסח החוק. המאמר לא מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי, ובכל מקרה מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה בדיני חוזים לצורך קבלת ייעוץ בדבר זכויותיכם ע”פ הדין.