קריאה כדין לשירות צבאי

כידוע, החוק בישראל מחייב את אזרחי המדינה ואת תושביה לבצע שירות בכוחות הביטחון

אי-התייצבות לשירות צבאי על-פי קריאה כדין מהווה עבירה פלילית.

נשאלת, השאלה – מהי קריאה כדין לשירות צבאי.

אופן קריאה לשירות

חוק שירות ביטחון מאפשר לרשויות הצבא לקרוא אדם לשירות באמצעות צו קריאה אישי או צו קריאה כללי.

צו קריאה אישי. ככלל, רשויות הצבא קוראות לשירות באמצעות צו קריאה אישי. זהו צו המופנה לאדם ספציפי, הנשלח אליו בדואר רגיל או בדואר רשום. לגבי צו קריאה אישי, חשוב לבדוק האם הוצא והנחתם כדין.

צו קריאה כללי. החוק לוקח בחשבון, שרשויות הצבא עלולות לפספס אנשים בצווי קריאה אישיים, בשל טעויות שונות ובשל חוסרי מידע במשרד הפנים. לפיכך, קובע החוק דרך נוספת לחייב אדם להתייצב לשירות: צו קריאה כללי. זהו צו שיש לו מעמד של חקיקת משנה, והוא מחייב את כל מי שנולד בין התאריכים המפורטים בו (כ-18 שנה אחורה), להתייצב לשירות סדיר. צו זה מתפרסם בקובץ “רשומות”, שם מתפרסמת כל החקיקה של מדינת ישראל, וכן על לוחות המודעות ובעיתונים. יש לזכור, שאדם שלא קיבל צו קריאה אישי לשירות סדיר, מחויב בשירות מכוח הצו הכללי.

מגבלות קריאה לשירות סדיר

חוק שירות ביטחון קובע, כי רשויות הצבא רשאיות לחייב אדם להתחיל בשירות סדיר תוך 24 חודשים ממועד הגיעו לגיל 18.

אם מדובר בעולה חדש, ניתן לקרוא לו לשירות סדיר תוך 24 חודשים אך לא פחות מ-6 חודשים ממועד העלייה.

אם מדובר באדם שאושרה לו דחיית שירות – ניתן לחייבו להתחיל בשירות סדיר תוך 12 חודשים מתום תקופת הדחייה.

עם זאת, החוק מקזז מהתקופות הנ”ל את התקופות הבאות:

1. תקופה שחלפה עקב אי מילוי חובה על פי דין – לרבות אי התייצבות לרישום או לבדיקות או סירוב להיבדק או להשלים בדיקה.
2. תקופה שחלפה עקב טיפול בבקשתו של האדם.
3. תקופה העולה על חודשיים, שבה שהה האדם מחוץ לישראל.
4. תקופה שחלפה מאז שנקבעה לאדם אי-כשירות זמנית לשירות.

זאת ועוד, רשויות הצבא רשאיות לחרוג מהמגבלות המפורטות לעיל ב-12 חודשים, אולם תקופת החריגה תופחת מתקופת שירות החובה. כך, למשל, אדם המחויב ב-3 שנות שירות, אם גויס לשירות בחריגה של 10 חודשים מהתקופות הנקובות לעיל – הרי שעל הרשות להוציא לו צו לשנתיים וחודשיים בלבד.

מה אם לא קיבלתי את הצו

החוק קובע, כי צו הקריאה חייב את האדם מהרגע שהגיע לידיעתו. עם זאת, כדי לקדם את הטענה “לא ידעתי”, החוק קובע את חזקות הידיעה, שהן בבחינת “אי-ידיעה אינה פוטרת”. דהיינו, אדם מוחזק כאילו ידע אודות הצו, בכל אחד מהמקרים הבאים:

א. אם הצו פורסם בקובץ “רשומות”;

ב. אם הצו נמסר לו או לאחד מבני משפחתו מעל גיל 18, הגר עמו;

ג. אם הצו נשלח בדואר רשום לכתובת, המופיעה ברישומי משרד הפנים (כך לגבי שירות סדיר), או לכתובת אשר דווחה לרשויות הצבא (כך לגבי שירות מילואים);

ד. אם הצו פורסם ברדיו / בטלוויזיה / בלוחות המודעות של רשות מקומית.

ה. אם הצו פורסם בשני עיתונים יומיים.

פניה במועד הנכון אל עורך דין מומחה לדיני צבא, חשובה לצורך מיצוי כל האפשרויות למניעת מעצר, אישום, הרשעה ורישום פלילי ולהקלה בעונש, וכמו כן לצורך מחיקת הרישום הפלילי מוקדם ככל הניתן.

משחק בנשק

 

משחק בנשק הוא עבירה צבאית פלילית, המעוגנת בסעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי זו לשונו: “חייל חייל אשר ללא סמכות או ללא נקיטת אמצעי זהירות נאותים נשא נשק, טיפל בו או השתמש בו באופן אחר, דינו – מאסר שנתיים; הפעיל כאמור את הנשק, דינו – מאסר שלוש שנים.

הרשעה בעבירה זו בבית דין צבאי גוררת רישום פלילי במשטרת ישראל, על כל המשתמע מכך.

עבירת שימוש בלתי חוקי בנשק מתייחסת למגוון של מצבים – החל בהחזקת נשק או הפעלתו בניגוד להוראות הבטיחות, כגון כיוון נשק לעבר אדם כאיום ממשי או כ”משחק”, ועד לירי בנשק שאינו תואם את הוראות הפתיחה באש.

כאמור, העונש המירבי על עבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק הוא 3 שנות מאסר, בלא הוכחת פגיעה כלשהי. משחק בנשק אשר גרם לפגיעה ברכוש, לפציעת אדם או למוות – צפוי לעונש בהתאם לעבירה המיוחסת, בין אם תהיה זו עבירת הריגה, גרימת מוות ברשלנות, פציעה ועוד. .

כמעט כל מקרה של משחק בנשק מחייב את המפקדים בדיווח למצ”ח, באופן שאינו מאפשר שיפוט עצמאי בתוך היחידה. רוב המקרים של שימוש בלתי בנשק שהיה בהם סיכון לחיי אדם או פציעה, מועלים לשיפוט פלילי בבתי דין צבאיים. במקרים רבים השיפוט מתבצע שעה שהנאשם שוהה בכלא במעצר עד תום ההליכים המשפטיים, דהיינו, מעצר מתחילת החקירה ועד לסיום המשפט.

מאולמי בית הדין הצבאי לערעורים:

באחד התיקים שנדונו בבית הדין הצבאי לערעורים, המערער, קצין מילואים, הורשע, בין השאר, בשימוש בלתי חוקי בנשק, שבא לידי ביטוי בשני אירועי ירי כלפי מעלה, האחד של כעשרים כדורים כשהנשק במצב “אוטומט”, בעקבות בעיות משמעת שהתעוררו במהלך מילוי תפקידו כמפקד תורן.

בית הדין הצבאי לערעורים פסק, כי הירי בשני האירועים היה לא רק בלתי מוסמך, כי אם גם ללא נקיטת אמצעי זהירות נאותים, למרות שכוון לאוויר; כך בוודאי לגבי הירי במצב “אוטומט”, וכך גם לגבי הירי הנוסף, שכן אין ניתן לומר כי ירי גחמתי להטלת מרות פיקודית, בנסיבות של האירועים הנדונים כאן, היה תוך נקיטת אמצעי זהירות נאותים.

כמו כן, בית הדין דחה את טענת ההגנה, לפיה המערער מוסמך היה לירות באוויר, כדי להזעיק את כיתת הכוננות ופסק, כי המערער לא ירה בנשק בעקבות סכנה מוחשית כלשהי.

בית הדין הדגיש, כי פתיחה באש מותרת אך במצב של “סכנת חיים”, כאמצעי יחיד ואחרון לשם הגנה עצמית, או כאמצעי יחיד ואחרון שנשאר כדי למנוע פשע (או כדי למנוע בריחתו של אדם שביצע פשע).

בתיק אחר פסק בית הדין הצבאי לערעורים, כי הקביעה הבסיסית שהמערער הפנה ביודעין נשקו לעבר המתלוננת – די בה כדי להוכיח יסודות העבירה.

בתיק אחר – דובר במפקד שירה באויר, כדי להביע את מורת רוחו לאחר שהבחין כי אחד מחיילי הגדוד מטיל מימיו מאחורי המקלחות במחנה היחידה. נפסק כי מעשה זה הינו בבחינת אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים, נוכח סיכון של פגיעה באדם או גרם נזק לרכוש, ובנסיבות אלה קמה “חזקת רשלנות”, והיורה הוא הנושא בנטל השמטת הבסיס מתחת לקיומה של חזקה זו.

לשאלה מהו “נשק” פסק בית הדין הצבאי לערעורים, כי מדובר בנשק במובנו הרחב. זביל של טיל “לאו”, בין שיש בו טיל אותה שעה ובין שאין בו, נכנס להגדרות “נשק” שבסעיף 1 לחש”ץ. אף חזיז בגדר נשק הוא; כל גוף הממולא חומר נפץ והנועד לשימוש בקרב או באימונים נכלל בהגדרת תחמושת.